אם את מכירה את התחושה הזאת, אני מניחה שתרצי להמשיך לקרא.

התחלנו לדבר. גלית שיתפה אותי בתחושות הפיסיות שלה, ברגשות ובמחשבות החולפות לה בראש."אני מרגישה שאני בכלל לא קיימת" וזה כואב לי.

גלית הגיעה אלי עם צוואר תפוס – בתחושה של תקיעות וכעס מודחק שלא מוצא את מקומו החוצה. היא מרגישה שכל החיים מונחים על כתפיה והיא מנהלת אותם לבד. בן זוגה אף פעם לא היה שם בשבילה, כאשר היא תמיד התמסרה וניסתה כמה שפחות להפריע לו לפתח ולהעצים את הקריירה המקצועית שלו.

במהלך טיפול במגע, שיש בו גם עיסוי  אני מודעת לכך שגלית נושמת לאיטה, כמעט לא קיימת, בדיוק כפי שהיא מרגישה. אני מתחילה בתנועות עיסוי איטיות, ומנחה אותה להיות ערה לנשימתה.  שאיפה, נשיפה. בית חזה נפתח, בית חזה מתכנס.

בשלב הראשון של העיסוי הגוף שלה מכווץ.  כך בדיוק היא גם מצמצמת את נוכחותה בעולם.
אבל בהדרגה, הנשימה שלה מתרחבת.
הגוף של גלית משחרר ברעד כל מיני חלקים והיא מצליחה להתחבר ללב שלה, לרגליים וגם לגב, ושעכשיו היא מרגישה שהוא תומך בה.

סיימנו את הטיפול, כשדמעות של התרגשות בעיניה.  

היא מרגישה וערה לתובנה חדשה שבמצב שלה יש דבר והיפוכו:  "אני רוצה שיראו שאני קיימת -אבל מרגישה שאני לא קיימת" וזה חייב להשתנות.
עכשיו היא מבינה:  "אם אני רוצה שבעלי יראה אותי, אני צריכה קודם לראות את עצמי!"

גלית הבינה את המשמעות של התמסרות אמיתית. היא הסבירה זאת כך:
"למשחק המְסִירוֹת הזוגי שלי שותפים שניים. אין משחק מסירות, אלא רק כשכל אחד הוא פעם התופס ופעם הזורק. מכאן עשויה להתפתח גם מְסִירוּת של בני הזוג – זו כלפי זה ולהפך".

בהמשך הטיפול , צווארה של גלית השתחרר, היא למדה כיצד אפשר למסור ולהתמסר, לא להשאיר הכל על כתפיה ובעיקר להרגיש שהיא נוכחת ומשמעותית. קיימת.

 

תגובות