דרכי אל חרות עוברת דרך ספור שעבר במשפחה שלי וקשור
להולדתי ממש בערב ליל הסדר.

 

במשפחתי סיפורו לי איך אימא שלי חיכתה עד לסיום קריאת ההגדה. אימא לקחה
מזוודה שהכינה מראש , והחלה ללכת את כל הדרך עד לבית החולים… ואז – נולדתי!

רוצה לומר, שמול כל כוחות השמד, הרי אני הוכחה לאפשרות להגיע לחיים מתוך
חרות.

מוסר ההשכל הזה הוטמע בתוכי ובמשך שנים חשבתי שחרות היא
תהליך.  כאלו דמות החרות עומדת בפתחה של ארץ מובטחת  ומחכה
לי.  אבל לא לפני שארפא בכל שנה עוד כאב, ואשיל מעלי עוד משא..
ולאורך השנים היו רבים כאלה בדרך שלי.

היום אני יודעת שהאמונה הזאת בקשר לחרות
נכונה, אבל היא רק חצי אמת.
כי

חרות
לא מגיעה ביד חזקה ובזרוע נטויה.
לא צריך להתאמץ מאד.
חרות לא באה באותות ומופתים.
לא צריך לחכות לציונים.

החרות
מגיעה מתוך הלב.
בשקט, אבל בגאון.
חרות היא הרגע.
אותו רגע שבו אני נמצאת
קרובה לעצמי.
מרגישה אותה בליבי.
ובוחרת בה.

החרות היא גישה – ולא  דרך.
היא עכשיו ולא מחר.

מאחלת שכולנו
נמצא ברגע הזה.
בכל רגע
בחרות.

תגובות